פרשת להב – זיכוי תאונה קטלנית חישוב שניות לזמן תגובה

בפרשה זו שנדונה בפני בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, זיכה בית המשפט את הנהג מאחריות להתרחשותה של תאונת דרכים קטלנית עם הולכת רגל. במהלך שמיעת הראיות במשפט הייתה הסכמה כי בעל-הרכב נהג במהירות של 31 קמ"ש טרם התאונה. בית המשפט שראה לנגד עיניו כי הוא נדרש להחליט בשאלת רשלנותו של הנאשם, ולהכריע, כאשר על פי גירסת התביעה, איחר נהג-הרכב בתגובתו 1.4 שניות בלבד. קביעה שכזו, על פי דעת בית המשפט, במקרה דנן, הייתה תלוייה על בלימה, ובית המשפט לא השתכנע מעל לכל ספק סביר, כי על סמך חומר הראיות אשר הוצג בפניו בכלל, וכשלון בתגובה של 1.4 שניות בפרט, הוא רשאי להרשיע נהג באחריות לגרם תאונה קטלנית. עוד הוסיף בית המשפט לתעבורה כי מקום התאונה לא התרחש בתוך גוף מעבר החצייה, ולא הוצגה כל ראייה לכך, כפי שלא נסתרה טענת הנאשם כי במעבר החצייה חנה רכב אחר.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בתי המשפט

בית משפט לתעבורה ת"א – יפו תד 017354/99

בפני: כב' השופט ישראל ויטלסון

תאריך: 19/04/2001

בעניין: פרקליטות מחוז ת"א – פלילי התובעת:

נ ג ד

להב יאיר

ע"י ב"כ עו"ד עו"ד שורצמן אפרים הנאשם:

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 6.11.97 בשעה 12:45, או בסמוך לכך נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג פיגו' ברחוב סוקולוב בהרצליה, בנתיב השמאלי והתקרב לעבר מעבר חצייה שליד בית מס' 40 ברחוב סוקולוב.

באותה שעה, חצתה הולכת הרגל קור נגיה ז"ל, ילידת 1910, במעבר החצייה מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעת הנאשם ועברה מרחק של 6.5 מטר, עד שנפגעה מרכבו של הנאשם. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל באופן אנוש ולאחר שעות מספר נפטרה בבית חולים בלינסון.

על פי עמדת המדינה, הרשלנות אשר מיוחסת לנאשם התבטאה באלה:

א. הוא התקרב למעבר החצייה, ולא איפשר למנוחה להשלים את החצייה בביטחה, ולא עצר את הרכב לצורך כך.

ב. הוא נהג בחוסר זהירות ובחוסר מיומנות, לא שם ליבו למעבר חצייה, לא היה ער למתרחש על הכביש, ולא בלם את הרכב מבעוד מועד.

ג. הנאשם נסע במהירות בלתי סבירה באזור מעבר החצייה, לא נקט בתגובה מיידית כדי למנוע פגיעה במנוחה, לא שקל כראוי את נתוני הכביש, לא הגיב מבעוד מועד כדי למנוע את הפגיעה במנוחה,נהג בלא תשומת לב מספקת ובלא זהירות.

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם הן:

גרימת מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בקשר עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה (נ"ח), תשכ"א – 1961, ותקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באחריותו לתאונה, הנאשם אינו כופר בקשר הסיבתי הפיזי, בין אירוע התאונה ובין תוצאתה הקטלנית.

מלבד עדותו של הנאשם עצמו, אשר תיאר את דרך התרחשות התאונה, לא הוצגה בפני ביהמ"ש כל עדות נוספת של מי שהיה נוכח במקום. עדותו של הנאשם באשר לדרך התרחשותה של התאונה, לא נסתרה בכל שלב, בסתירה של ממש.

בעדותו במשטרה, מיום התאונה, (ראה ת/3), הוא תיאר, בין השאר, את דרך ההתרחשות כך:

”היום בשעה 12:45 לערך, נהגתי ברכב פרטי תוצר פיגו' בצבע אפור שמספרו 9867588 בהרצליה ברחוב סוקולוב מכיוון רחוב ויצמן לכיוון דרך ירושלים. לרחוב סוקולוב, אני פניתי מרחוב בן גוריון ימינה ונסעתי בנתיב השמאלי, וכאשר הייתי קרוב לבית מס' 40, נסעתי במהירות כ- 30 קמ"ש. ליד בית מס' 40 עמד רכב חונה ליד המדרכה הימנית ולידו משמאלו עמד רכב אחר בחנייה כפולה. הרכב שהיה בחנייה כפולה התחיל לנסוע ולאחר שהוא עבר לפתע הבחנתי בהולכת רגל שחצתה את הכביש מימין לשמאל בערך כחצי מטר אחרי מעבר החצייה. מיד בלמתי ופגעתי בה קל עם חזיתו של הרכב. הולכת הרגל נפלה לפני הרכב, אני יצאתי מרכבי, אני נהג אמבולנס אז בדקתי לה דופק ונשימות, היא הייתה בהכרה וצעקתי כי יזעיקו אמבולנס…

… ש.ת. כשהבחנתי בהולכת הרגל לראשונה היא הייתה כבר על הכביש ויצאה אחרי רכב שהיה חונה צמוד למדרכה וחצתה כחצי מטר ממעבר החצייה, היא הלכה בהליכה רגילה קצת יותר מהר, לא החזיקה כלום בידיים, כלום משקית קלה.

ש.ת. הרכב שהיה חונה ליד המדרכה הימנית עמד כמטר בערך על מעבר החצייה, הכוונה החלק הקדמי של הרכב בלט כמטר על המעבר. זה היה רכב פרטי משפחתי לא זוכר צבע הרכב ולא זוכר תוצר הרכב. לא שמתי לב כשהגיעה משטרה אם הוא עמד או עזב …

… ש.ת. הולכת הרגל ממש יצאה אחרי הפגוש האחורי של הרכב שעמד בחנייה כפולה לאחר שהוא נסע.

ש.ת. ברגע שהבחנתי בהולכת הרגל כשהיא היתה על הכביש ויצאה לפני רכב חונה, הייתי במרחק כ- 10 אפילו 15 מטר מהולכת הרגל ואז מיד בלמתי, אבל לא שמעתי חריקת בלמים, בלמתי יחסית חזק.

ש.ת. כשהתקרבתי למקום התאונה הייתי עדיין במהירות כ- 30 קמ"ש.

ש.ת. אני חושב שהפגיעה היתה בסוף הבלימה, זאת אומרת איך שפגעתי בהולכת הרגל נעצרתי באותו מקום. היא לא עפה היא פשוט נפלה"

לצד עדותו של הנאשם, ולאחר ביקור בזירת התאונה, שיחזר בוחן התנועה רס"ר דוד מולר את דרך התרחשות התאונה. הבוחן המציא לביהמ"ש צילומים ממקום התאונה (ת/4 – ת/6), תרשים שערך על סמך ממצאי הראיות החפציות שמצא במקום (ת/9), ודו"ח בוחן-התנועה, הכולל בתוכו דף שחזור של חישובים באשר למהירות נסיעתו של הנאשם וביחס למהירות חצייתה של המנוחה את הכביש, (ת/7, ת/8).

על פי דף החישובים, – ת/8, מצטיירת התמונה הבאה:

הנאשם איחר בתגובתו ובייחס למצב אליו נקלע , ב- 1.44 שניות. בדף שחזור החישובים –ת/8 – מפרט הבוחן את אופן הגעתו למסקנה זו, הוא ראה לנגד עיניו את כיוון חציית הולכת הרגל מימין לשמאל ,לפי הצבעת הנאשם, הוא הביא בחשבון כי אכן היה רכב חונה הצמוד למדרכה, ואשר הסתיר חלק משדה הראייה, הוא קיבל את גירסת הנאשם כי הוא הבחין לראשונה בהולכת הרגל, רק לאחר שזו יצאה מאחורי הרכב החונה. הבוחן הוריד ממרחק חצייתה המשוער של הולכת הרגל, את רוחבו של הרכב החונה 2 מטר. הוא קיבל את עדות הנאשם, לפיה, הולכת הרגל הייתה חשופה , וגלוייה לעין, לנהג, במרחק הליכה של 4.5 מטר.

הוא לקח בחשבון, כי הולכת הרגל (המנוחה) הייתה אישה בת 87, ואשר חצתה את הכביש בהליכה רגילה. לפי חישוביו מהירות חצייתה הוא 1.2 מטר בשנייה. המסקנה היא כי היא הייתה חשופה לעיניו של הנאשם לפרק זמן של 3.75 שניות טרם התאונה.

הבוחן מאשר, לאחר ניסוי ושחזור במקום, כי מהירות נסיעתו המקסימלית של הנאשם הייתה עובר לתאונה, 31.4 קמ"ש, ובמהירות כזאת, במצטבר לזמן תגובה, נדרש לנהג מן הישוב, מרחק של 14.6 מטר כדי למנוע את התאונה.

סוף דבר, מסקנתו של הבוחן המשטרתי היא, כאמור, הנהג איחר בתגובתו בפרק זמן של 1.44 שניות, במילים אחרות, אילו היה מגיב הנאשם מיד, וממרחק של 27.1 מטר ממקום חצייתה, כאשר הוא "מגיב בזמן", כי אז הוא היה מצליח לעצור במרחק 12.5 מטר לפניה, והתאונה הייתה נמנעת.

כאן המקום להדגיש, אין מחלוקת בין התביעה להגנה ומקובל על הבוחן, לאחר בדיקותיו וחישוביו, כי הנאשם אכן נהג במהירות של 31 קמ"ש טרם התאונה. אני ראיתי לנגד עיני כי אני נדרש להחליט בשאלת רשלנותו של הנאשם, כאשר על פי גירסת התביעה, הוא איחר בתגובתו 1.4 שניות בלבד. קביעה שכזו, לפי דעתי, במקרה דנן, תלוייה על בלימה, ולא השתכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי על סמך חומר הראיות אשר הוצג בפני בכלל , וכשלון בתגובה של 1.4 שניות בפרט, אני רשאי להרשיע נהג באחריות לגרם תאונה קטלנית.

לא זאת אף זאת, מקום התאונה לא התרחש בתוך גוף מעבר החצייה, ולא הוצגה כל ראייה לכך, כפי שלא נסתרה טענת הנאשם כי במעבר החצייה חנה רכב אחר.

בכל הכבוד הראוי, מקובלת עלי עמדת כב' השופט וינוגרד בע"פ ת"א 1116/81, 1233 מד"י נ.חדריה, פס"מ תשמ"ב (2) 309, בה הביע השופט וינוגרד את השקפתו הודות הכרעה על בסיס חישובים אריתמטיים ואות האבחנה בין דייקנותם המדעית לבין המציאות האנושית, ובלשונו אמר כך:

”אני יודע להעריך את ערכן של שניות ודקות. כשאני צופה בשידורי הטלויזיה על תחרויות של אתלטיקה קלה או שחייה אני נוכח לדעת שיש אדם שקונה את עולמו בשנייה אחת או אפילו בחלקיק של שנייה ויש אחר המאבד את עולמו בשל חלקיק כזה.

מאידך, אין חלקי עם אותם שופטים המוכנים לבסס הרשעה בעילת התרשלות על חלקיקי שניות ודקות. אני מלא התפעלות משופט היושב בכורסתו – כשם שאני יושב עתה – ובוחן באזמל דק כל חלקיק דקה בהתרחשות של תאונת דרכים שהוא דן בה. חוכמה זו שלאחר המעשה היא חלק מעבודתנו כשופטים. תפקידנו להעריך אם התנהגות מסויימת הייתה סבירה או לא, ולעזרתנו עומדות לעיתים אותן טבלאות ואותם חישובים מתמטיים של מרחקים ודקות ושניות. ואני אינני מזלזל במקרים כאלו באותם חישובים של שניות – אם יש בהם כדי לסייע לי כשופט להבין את ההתרחשות שאירעה כהרף עין בעת תאונת הדרכים. אולם אין אני מוכן, בשום פנים ואופן, לסמוך על חישובים אלו לבדם בהרשעה של נאשם. אוי לאותה הרשעה שכל ביסוסה הוא אותן דקה או שנייה או חלקיהם לכאן או לכאן. השוני בין מגרש הספורט וזירת התאונה היה עצום: במגרש הספורט עומד השופט בעת האירוע עם שעון – עצר בידו והוא מודד את השניות וחלקיקיהם בדייקנות מדעית. ועל כן, אני תימה שאפשר לפסוק מי זכאי ומי אינו זכאי על-פי מדידות כאלו, אולם אנו –השופטים – אין אנו עדים להתרחשות, ואיש לא מדד בשבילנו בדייקנות את השניות והדקות. הכל נעשה על פי דברים של הערכה. זה מעריך את משך הזמן של פעולה מסויימת בכה וזה – בכה. על פי הערכות זמן אלו – קשה לקבוע ממצאים חד- משמעיים ובוודאי לא נראה לי שניתן לסמוך עליהם הרשעה של הנהג – אם אין כל ראייה וממצא אחר לסמוך עליו". (שם בעמ' 317 לפסה"ד).

לצד דברים אלה, אף ראיתי לנגד עיני כי הנאשם בנהיגתו במקום, התקרב למעבר חצייה, בטבורה של עיר, וכי התאונה התחוללה במרחק קטן מאוד מתחום מעבר החצייה. דא-עקא, מהירות נסיעתו הכללית במקום כ- 30 קמ"ש, היתה לטעמי, מהירות סבירה לנהיגה ברחוב זה, לא נראה לי כי מהירות נסיעתו ברחוב ההומה, חרגה מגבולות הנהיגה הנורמטיבית של נהג מן הישוב, וכי מהירות נסיעה זו, כשלעצמה, מלמדת על נהיגה רשלנית.

כאמור, מאחר והספק נותר בליבי, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

ישראל ויטלסון

ניתן והודע היום 19/04/2001, במעמד הצדדים.

ויטלסון ישראל – שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה