פרשת ברגמן – זיכוי מעבירת שימוש בטלפון נייד בשעת נהיגה

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו דן בערעור על פסיקת בית המשפט לתעבורה בת"א בערעור על הרשעה בעבירת פלאפון ושימוש בו בזמן נהיגה. הנהג הורשע ע"י בית המשפט לתעבורה בעבירה של שימוש במכשיר פלאפון שלא באמצעות מיקרופון, עבירה על תקנה בניגוד 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1971 (להלן: "ת"ת) והוא נקנס בסך 1,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי זיכה את הנהג מביצוע עבירת השימוש בטלפון הנייד בזמן נהיגה תוך שהוא קובע שלא היה מקום לקבל את גרסת שוטר התנועה ללא עוררין לעניין גרסתו בדבר השימוש בטלפון הנייד בשעת נהיגה.

זקוקים לעורך דין לתעבורה? פנו למשרד עורכי הדין דוידוב-בנימיני ושות'.

—————————————————————————————————————————————

ע"פ (תל-אביב-יפו) 70104/01

ברגמן אורי

נגד

מדינת ישראל

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

[20.5.02]

לפני השופטת שרה סירוטה

עו"ד תבור – בשם המשיבה

פ ס ק – ד י ן

השופטת שרה סירוטה

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופטת נ. פראג) מיום3.1.01 בתיק תעבורה 7038/00, לפיו הורשע המערער בעבירה של שימוש במכשיר פלאפון שלא באמצעות מיקרופון, עבירה על תקנה בניגוד 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1971 (להלן: "ת"ת) והוא נקנס בסך 1,000 ש"ח.

פסק הדין של הערכאה הראשונה:

המערער נסע ביום 4.11.99 ברחוב מבצע קדש בתל -אביב מצפון לדרום בשעה 10:05 או בסמוך לכך. בדרך שטרית, התקדם לעבר הצומת של מבצע קדש עד התביעה, רס"ל עמיר רווח (להלן: "השוטר") ונעצר בצומת.

לטענת השוטר, שעה שעמד על קו העצירה ברחוב שטרית והתכוון לפנות לרחוב מבצע קדש, הבחין במערער כשהוא נוסע ברחוב מבצע קדש בנתיב הימני ומחזיק בידו הימנית מכשיר פלאפון צמוד לאוזנו הימנית. השוטר השתלב בתנועה ברחוב מבצע קדש ולאחר כ-100 מטרים נעצר המערער והשוטר רשם לו הודעת קנס בגין העבירה שביצע בשוחחו בפלאפון תוך כדי הנסיעה.

המערער רשם את תגובתו מייד וטען כי שוחח בפלאפון רק בעמידה, שכן היה פקק תנועה ובשעה שהמשיך לנסוע החזיר את המכשיר לדיבורית, כמו-כן הסתמך על פסיקה לפיה אין איסור להחזיק במכשיר בעת עמידה.

בית המשפט קמא העדיף את עדות השוטר על פני עדות המערער, תוך הסתמכות על פסק דינו של כב' השופט ד"ר ע. מודריק, בע"פ 4004/98 ורשבסקי נ' מ"י (דינים מחוזי ל"ב), שדן בשיקולים המנחים שופט בשיקול מהימנות שוטרים, עורכי דו"חות תעבורה בדרך כלל.

נימוקי הערעור:

בית המשפט קמא התעלם מהפרכות שבגרסת השוטר על פני דברי המערער שנותרה סדורה והגיונית ואמינה.

המערער נהג ברכבו מסוג איסוזו טרופר ולרוע המזל נקלע לפקק תנועה שהזדחל ברחוב מבצע קדש לכיוון קניון איילון.

לאורך מאות מטרים, נסעו המערער וניידת המשטרה בה נהג עד התביעה זה לצד זו (כ-100 מטר כטענת השוטר), החל מצומת הרחובות שטרית ומבצע קדש עד לקירבת קניון איילון, ובדרך עברו את פסי הרכבת.

המערער נע בנתיב השמאלי ואילו השוטר נסע בניידת מימינו. רכבו של המערער בעל הילוכים ידניים, הדורשים שימוש ביד הימנית לצורך החלפת הילוכים.

ברכבו של המערער טלפון סלולרי כשאפרכסת מחוברת באמצעות סליל נמתח וגמיש לתושבת מיוחדת. אפשר לשוחח במכשיר הן בהיותו מונח בתושבת והן לאחר שליפת האפרכסת והצמדתה לאוזנו של המדבר. לא נחוץ מאמץ מיוחד כדי לעבור ממצב אחד למשנהו.

בנסיעה, היו עצירות מוחלטות במשך פרקי זמן ממושכים וההתקדמות בנסיעה היתה איטית בפרקי זמן קצרים. השוטר הורה למערער לעצור אחרי שעברו את מסילת הברזל ורשם את הדו"ח.

בחקירתו בבית המשפט, הודה השוטר שהוא איננו זוכר פרטים רבים. לעומת זאת המערער זכר את פרטי הפרטים.

בית המשפט קמא התעלם כליל מעדות המערער ולא קבע ממצא של מהימנות לגביה.

את קבלת עדות עד התביעה ביסס בית המשפט קמא על פי פסיקת בית המשפט המחוזי מבלי לצטט את מלוא דברי כב' השופט ד"ר ע. מודריק, אשר קבע מצד אחד את היתרון בעדות השוטר שמסתמך על הרישום, אך מאידך קבע כי בית המשפט יכול להגיע למסקנה סבירה אחרת, אם ימצא פגם בעדות השוטר.

במהלך הדיון בפני בקשתי מהמערער להתייחס לשאלה האם המונח ב"תנועה" בתקנה 28(א) לתקנות התעבורה, לא כולל גם עצירה. משמע, שגם אם תתקבל גרסת המערער עדיין הוא בחזקת מי שעבר את העבירה על התקנה. בנידון דידן הפנה המערער לאסמכתא, אותה צירף לאחר הדיון מעטו של סא"ל ע. קמא בישבו בבית הדין הצבאי לערעורים בתיק ע"ת 85/98, עם התייחסות מפורשת לשאלה זו.

המערער ביקש לאמץ את פסיקתו של בית הדין הצבאי לערעורים.

עמדת ב"כ המדינה:

ב"כ המדינה ביקשה לדחות את הערעור שכן ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים אלא לעיתים רחוקות.

בנסיבות עניננו, העדיף בית המשפט את עדות השוטר אשר ראה את המערער מחזיק באפרכסת תוך כדי נסיעה.

לאור זאת, לא ראתה להתעמק בשאלה המשפטית האם מותר או אסור לדבר בטלפון נייד העומד בפקק.

דיון:

א. הפן העובדתי:

מן המפורסמות שערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בשאלת מהימנות עדים.

בבסיס שיטה זו, התפיסה שלהתרשמותו הישירה של השופט מהעדים המופיעים בפניו יש יתרון. עם זאת, במקרים יוצאים מן הכלל יכולה ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים כולל קביעות בענין מהימנות העדים. בעניננו, לא קבעה הערכאה הראשונה מדוע ראתה להעדיף עדות השוטר על פני עדות המערער. אולי עשתה כן מטעמים של נימוס ולא ראתה לפגוע במערער. עם זאת, ציין בית המשפט קמא כי קשה לקבל גרסה של עצירה ונסיעה והנחת האפרכסת בכל רגע נתון של המשך הנסיעה. מכל מקום אין הסבר להעדפת עדות השוטר אשר הודה שאינו זוכר פרטים פרט לאמור בדו"ח. חרף התמיהות עליהן הצביע המערער, בית משפט קמא לא התייחס לפרכות בעדות השוטר. דברי השוטר נסתרו מייד בעת רישום הדו"ח על ידי המערער שערך תרשומת שצורפה לדו"ח.

המערער לא הכחיש שהחזיק באפרכסת בשלבים בהם הרכב עמד. משמע שתיתכן אפשרות שהשוטר טעה ולא שם לב שהמערער מחזיר האפרכסת לתושבת שעה שהרכב בנסיעה.

השוטר לא דק פורתא במיקום הרכב של המערער על הכביש בעת שהשתלב לתנועה ברחוב מבצע קדש. המערער טען שנסע בנתיב השמאלי לעומת דברי השוטר שהמערער נסע בנתיב הימני. לכאורה אין באי דיוק זה משמעות שכן השוטר טען שהעבירה נעברה בעת שהמתין בצומת בהיותו עדיין ברח' שטרית וראה המערער חולף על פניו ומחזיק האפרכסת תוך כדי נסיעה מזדחלת. אך להבדל זה משמעות בשים לב למקום בו עצר את המערער מאות מטרים לאחר מכן.

במקום היה פקק תנועה ובעת שחולפת רכבת העמידה בפקק אינה בזחילה אלא עמידה של ממש. יש השלכות למעבר הרכבת גם לתנועה המרוחקת ממנה. בנסיבות אלה יש מקום, למזער, לפקפק אם השוטר לא טעה.

ביהמ"ש נזקק, בנסבות עניננו לאסמתכא לביסוס עדות השוטר. האסמכתא ממקרה אחר ומדברי ביהמ"ש המחוזי בענין אחר. וראוי היה שבית המשפט יביא את מלוא הציטוט של דברי כב' השופט ד"ר ע. מודריק. בהמשך הציטוט יש עגינה לגישתו של המערער לפיה על אף שבדרך כלל יש להעדיף עדות השוטר.

…"בודאי שלא ניתן לומר שלעולם יש לראות את עדות השוטר כעדיפה. גם שוטר עשוי לשקר. הוא עלול גם לטעות שלא במתכוון. על כן צריכה הערכאה הדיונית לעמוד על המשמר ולפקוח "שבע עיניים" על עדויות השוטרים. שמא נמצא בהם דבר, אפילו קטן יחסית, המעמיד בספק את הביטחון באמינותם. תהיה ההסתברות לקבלת עדות השוטר גבוהה ככל שתהיה אין היא הסתברות מלאה והאפשרות שהשוטר טעה או הזיד לשקר, לעולם קיימת."

ב. משמעות "תנועה" בתקנה 28:

השאלה המשפטית שעוררתי במהלך הדיון היתה שגם אם נקבל גרסת המערער- אין הוא פטור שכן תקנה 28(א) לת"ת מחייבת החזקת ההגה בשתי ידיים כל עוד הרכב בתנועה. בתנועה משמע גם עמידה בפקק, או עצירה ברמזור.

וזה לשון התקנה 28 על שני סעיפיה:

(א) נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגנה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה.

(ב) האמור בתקנת משנה (א) יחול גם על הנוהג ברכב שבו הותקן או מצוי מכשיר טלפון קבוע או נייד, והנוהג ברכב רשאי להשתמש בטלפון רק באמצעות מיקרופון המותקן ברכב.

עד שלא הסב המערער שהנו עורך-דין תשומת לבי לפסק דינו המנומק של סא"ל ע' קמא (בחייו האזרחיים: כב' ס"נ של ביהמ"ש המחוזי בירושלים ע' קמא) סברתי שגם בעמידה בפקק אין הנהג רשאי להסיר יד אחת מן ההגה, שכן גם אז הרכב בתנועה.

נראה לי הפירוש של סא"ל קמא בפסה"ד עת/ 85/98 וראוי שאביא דברים בשם אומרם:

"בתקנה 28 האמורה המונח"תנועה" מצוי, הלכה למעשה, בשני מובנים. ברישא של תקנה 28(א) נאמר כי נוהג רכב חייב להחזיק את ההגה בידיו "כל עוד הרכב בתנועה", ואילו בסיפא של תקנה 28(א) באות המילים "כללי התנועה" שלא במובן של התנועה שברישא. המילים "הרכב בתנועה" שברישא, מתארות מצב של "רכב נע", ואילו כללי התנועה שבסיפא מכוונים למושג הכללי של התנועה בדרך, ואין ענינם הרכב עצמו.

ואולם מצינו על פני תקנות התעבורה שימוש נרחב בדיבור "תנועה" במובנים שונים, ויש המחוקק- אם המחוקק הראשי של פקודת התעבורה ואם מחוקק המשנה- נקטו בערבוביה לשון "נהיגה", "תנועה", "נסיעה", "הנעה" ועוד. …".

לאחר שהשופט עומד על עקרונות הפרשנות תוך הבאת ציטטות רבות הוא מגיע למסקנה :

15." בעניננו, סבורני כי בית הדין קמא צדק בפרשונותו, כי "מתן מענה קצרקר " לשיחת טלפון נייד בעת שהרכב איננו בתנועה, דהיינו איננו בנסיעה, איננו נכלל בגדר האיסור שבתקנה 28(א).

לענין זה נראה לי כי המחוקק כיוון במילים "הרכב בתנועה" שבתקנה 28(א) לעבירה הידעה בחקיקת התעבורה האמריקאית והאירופאית ל- ,Moving Violation דהיינו "עבירה שבתנועה", כאשר הרכב מצוי בתנועה ואינו עומד.

כך גם תכליתו של האיסור בתקנה, שהרי לא יעלה על הדעת כי נוהג רכב המצוי במצב של עצירה מוחלטת של הרכב, אינו יכול להסיר יד אחת מן ההגה ואף את שתי ידיו כל עוד הרכב נמצא במצב של עמידה. יהא זה בלתי סביר לדרוש מנוהג רכב המצוי בהמתנה ברמזור או בחניה בצידי הדרך שיחזיק את ההגה בשתי ידיו כל עוד הוא מצוי בדרך ובתוך הרכב.

דבר אחר הוא, אם תוך כדי עמידת הרכב והנוהג בתוכו, כאשר נוהג הרכב ממתין לחילופי האור ברמזור או ממתין להתקדמות תנועת הרכב כשהתנועה כבדה ונוצר "פקק תנועה", מסיח דעתו מן התנועה שבדרך ועוסק בעיסוקים אחרים שאינם קשורים לנהיגה. על ידי כך הוא עשוי לקיים את יסודות העבירה לפי תקנה 21 (ב)(3), לגבי הפרעת התנועה או עיכובה או לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, שענינה נהיגה שלא בתשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות.

בתקנה 21(ג) האמורה, מצווה נוהג הרכב להתחשב בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או בסמוך לה או במצב הדרך. ללמדך, שתשומת ליבו של נהג הרכב צריכה להיות מכוונת לתנועה שבדרך ולכל ההתחרשויות שבדרך, כל עוד הוא מצוי בתוך הרכב, אף אם הוא ממתין לחילופי האור במזור או להתקדמות התנועה עקב עיכוב בשל "פקק תנועה"."

ובהמשך מסעיף 16:

…"אילו רצה המחוקק להגביל הגבלה ברורה וחד משמעית כל נוהג רכב- בין שהוא רכב נע ובין שהוא רכב עומד- כל עוד נוהג הרכב מצוי בתוך הרכב ונמצא "בסבך התנועה", כי אז היה עליו לאמר דבריו במפורש ובצורה ברורה, כי אל לו, לנוהג הרכב, להשתמש בטלפון נייד או קבוע ללא דיבורית, אף אם הרכב אינו נע. אולם, לא כך עשה המחוקק, והוא נזקק לענין הטלפון הנייד והדיבורית לתקנה שענינה אחיזת ההגה בשתי ידיים, ומה לנו לענין שיחת טלפון לענין אחיזת ההגה בשתי ידיו.

אם המחוקק רצה בכך, היה עליו ליחד מקום של כבוד בתקנות התעבורה לענין הטלפון והדיבורית. ממה נפשך? אם כל כוונת המחוקק וענינה של התקנה היא במניעת הסחת דעתו של נוהג הרכב מן הדרך, היה עליו לקבוע כללי התנהגות לענין שיחת טלפון מרכב, ולא עניין החזקת הרכב בשתי הידיים והוא החשוב.

אולם, אם הענין כולו מתרכז בחובה לאחוז את ההגה בשתי ידיים, הרי כשהרכב עומד אין כל סיכון לאי אחיזת ההגה בשתי הידיים, ומה הרבותא לכך?"

ובהמשך בסעיף 17:

…"לאור כל אלה, נראה לי כי הפרשנות הנכונה לתקנה 28(א) בזיקה לתקנה 28 (ב) היא, שיש לייחס את האיסור שבתקנה למצב שבו הרכב נמצא בתנועה ולא בעמידה מוחלטת."

הנני מאמצת במלואם את דבריו של סא"ל ע' קמא הנ"ל ומפנה תשומת לב המחוקק להערות החשובות של סא"ל ע' קמא כתוארו הצבאי, ולצורך להסדיר בבהירות דרך השימוש בפלאפון בעת נהיגה.

לסיכום:

בנסיבות ענייננו, לא היה מקום להעדיף את גרסת השוטר ולקבלה ללא עוררין.

הנני מקבלת הערעור ומזכה המערער ומורה להחזיר לו את הקנס אותו שילם.

ניתנה היום ט' בסיון, תשס"ב (20 במאי 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.