פרשת בן-טובים

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, זיכה נהג שהורשע בבית המשפט לתעבורה (ת"ד 11975/09) בעבירות של נהיגה בשכרות ואחריות לתאונת דרכים. בעקבות הרשעתו נגזר על הנאשם בין השאר עונש פסילת רישיון של 32 חודשים בפועל.

בבסיס המחלוקת במשפט עמדה שאלת זהות הנהג שהיה זה שנהג בקטנוע בעת ביצוע התאונה. חברו של הנאשם, ש.ח (שהיה הנפגע השני באירוע), התייצב בפני בית המשפט לתעבורה ומסר כי הוא היה זה שנהג ברכב.

הנאשם הסביר כי החליט באופן פזיז לקחת על עצמו את האחריות להתרחשות התאונה. הודאת השווא נתנה על ידו מתוך "בהלה ראשית" כאשר "לא ידע מה קורה", ומכיוון שלא היה ערוך למצב הקשה אליו נקלע חברו "ישר קפץ לו לראש" שהוא נהג. באותו רגע לא חשב מכיוון ש"היה בבהלה".

במסגרת הערעור טען הנאשם כי המדובר במקרה קלאסי של התופעה הידוע במונח "אקרסיה", שפרושה "חולשת הרצון", המגלם בין השאר את אותו יצר רגעי ובלתי מחושב שיש בו כדי לגבור על התבונה ועל רצונו האמיתי של האדם, ומביא אותו לעשות מעשה שאין ברצונו לעשותו וגם לא ייעשה במצב של יישוב-דעת.

בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערעור על רק העדרה של התוספת הראייתית בדמות "דבר מה נוסף" להוכחת אשמה המבוססת על הודאת נאשם בלבד.

במשפט הישראלי קיים עיקרון-על (שתקף גם בדיני התעבורה) ועל פיו אין לסמוך על הודאת נאשם כשלעצמה כדי שתהווה בסיס להרשעה. כל זאת מתוך החשש שמא הנאשם הודה מסיבה כלשהי במעשה אותו לא ביצע, וכידוע, היו לא מעט מקרים ודברים כאלה מעולם.

לעקרון הזה שורשים עמוקים בזמן וניתן למצוא אותו בכתבי הרמב"ם: "אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו. כיצד, הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלווה בריבית? אף על פי שמשלם על פי עצמו, אינו נפסל. וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל אסורה אינו נפסל. עד שיהיו שם שני עדים, שאין אדם מישים עצמו רשע" .

העיקרון שאין להסתמך על הודאת הנאשם כבסיס להרשעה קיבל גושפנקא בדין הישראלי כבר בראשית ימיו (על בסיס המודל הבריטי). בפרשת אנדלרסקי קובע, כב' השופט (כתוארו אז) זלמן שניאור חשין, כי בכל תיק בו מבקשת התביעה הכללית לבסס הרשעה על הודאת נאשם עליה להוכיח כי "יש 'דבר מה' נוסף לחיזוק ההודאה", ומכאן שעל התביעה הכללית "מוטלת החובה להראות על שום מה יש לסמוך על ההודאה, כלומר: מה הן המסיבות המחייבות את המסקנה כי ההודאה נכונה, וכי אין הנאשם חייב כלל להראות שאין אמת בה" .

התוספת הראייתית בדמות "דבר מה נוסף" נדונה בהרחבה בבית המשפט העליון, במספר מקרים, בין השאר בפרשת עיסא בולוס, שם מציין כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, את אחד הרציונאליים העיקריים שעומדים מאחורי הדרישה לתוספת ראייתית ואשר רלוונטיים מאוד לעניינו: "הלכת ה'דבר-מה-נוסף' נולדה מתוך החשש מפני הודאות כוזבות, אשר אינן נובעות דווקא מלחצים, שהופעלו על הנחקר, או הבטחות, שניתנו לו, אלא מסיבות, הנובעות משיקוליו של הנחקר, ממצבו הנפשי או מסיבות חיצוניות, שאינן קשורות לפעולותיהם של החוקרים – סיבות בעטיין ייטה לייחס לעצמו עבירה, אותה לא ביצע כלל (ע"פ 692/78, 721[8], בעמ' 246; ע"פ 715/78, 774[9], בעמ' 234)".

היו תקופות בהיסטוריה האנושית בהן סברו כי יש לראות בהודאתו של נאשם את "הקלף המנצח", "הג'וקר", עליו ניתן לבסס את הרשעה ולפיכך זכתה לכינוי המחמיא לכאורה "מלכת הראיות" . כיום יש המכנים אותה בתואר הבלתי מחמיא: "קיסרית הרשאות השווא", וזאת לאור התגלות כמות בלתי מבוטלת של מקרים בהם התגלה בדיעבד כי נאשמים מסרו הודאות שווא. תופעה זו אוששה במחקרים רבים, שבמסגרתם נודע בוודאות כי ניתנו הודאות שווא על ידי נחקרים, גם באופן וולנטרי, "ללא הפעלת לחצים פסולים מצדם של חוקרי משטרה" .

יצוין בהקשר זה כי החשש ממתן הודאת שווא מתעצם במיוחד כאשר המדובר "בנחקרים שאינם עבריינים", שאינם מורגלים במגע עם רשויות החוק, כאשר סיבות נוספות קשורות בנחקר עצמו. לעיתים זוהי "תולדה של לחץ נפשי", או "קשורה באישיותו הבעייתית או הבלתי בשלה של הנחקר". מן המחקרים שנעשו התגלו מקרים בהם הודו נאשמים "בהשפעת שיקולים ולחצים חברתיים", כגון הרצון לחפות על הפושע האמיתי או "כדי לחפות על חבריהם" .

המסקנה מכל האמור שהינה שצריך להסתכל תמיד על הודאת נאשם כראיה חשודה.

כך היה בסופו של דבר בפרשה זו; הנאשם זוכה מהרשעתו בבית המשפט לתעבורה ונחלץ מעונש פיסלה קשה של 32 חודשי פסילה, שנבעו מהרשעתו לא רק באחריות לתאונה אלא גם בשל הרשעתו בנהיגה בשכרות.

משרד עורכי הדין לתעבורה דוידוב-בנימיני ושות' צבר ניסיון רב בתחום התעבורה ומייצג נאשים בבתי המשפט לתעבורה בכל רחבי הארץ.