פרשת סריקוב – זיכוי תאונת דרכים

בית המשפט לתעבורה בירושלים זיכה נאשם מכל אחריות לגרימת תאונת דרכים בה היה מעורב; כנגד הנהג הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של "גרימת נזק לרכוש או אדם", עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. "נהיגה רשלנית", עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961; "סטיה מנתיב", עבירה על סעיף 40(א) לתקנות התעבורה ו"נהיגה במהירות בלתי סבירה", עבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים

ת"ד 5498-05-11 מדינת ישראל נ' סריקוב

19 יוני 2013

בפני כב' השופט נאיל מהנא

המאשימה מדינת ישראל

באמצעות לשכת תביעות תעבורה ירושלים

נגד

הנאשם מיכאל סריקוב

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד חגית גנץ

ב"כ הנאשם עו"ד חיים נס

הכרעת דין

אני מזכה הנאשם מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

האישום

1. כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א–1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); רשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); סטיה מנתיב, עבירה על סעיף 40(א) לתקנות התעבורה; מהירות בלתי סבירה, עבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה.

עובדות כתב האישום

2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 19.02.09 בסמוך לשעה 12:00 נהג הנאשם ברכב פרטי בכביש 1 מכיוון ירושלים לכיוון תל אביב. במהלך נסיעתו, נהג הנאשם ברשלנות בכך שסטה שמאלה לשול הדרך והתנגש במעקה הבטיחות וכתוצאה מכך התהפך הרכב מספר פעמים ונעצר על הגג. כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם הוריו של הנאשם, אחותו והנאשם עצמו וכלי הרכב המעורב בתאונה ניזוק.

תשובת הנאשם

3. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. לטענת הנאשם, אמנם הוא סטה מנתיב נסיעתו אולם, הסטייה ארעה בשל גורם זר מתערב, נקרים בצמיגים, והתאונה הייתה בלתי נמנעת.

הראיות

4. מטעם המאשימה, העידו ד"ר איתמר שרון, אשר ערך חוות דעת בנוגע לתקינות הצמיגים (ת/1 – ת/4) (להלן: "המומחה"). מר עוזי עבדי, עד ראיה אשר נסע ברכב מאחורי רכב הנאשם (להלן: "עד הראיה"). מר אילן יוסף, בוחן התנועה אשר גבה את הודעת הנאשם (ת/12) וערך את דו"ח הבוחן (ת/5), סקיצה (ת/6), תרשים (ת/7), לוח תצלומים (ת/8), תרשים שחזור (ת/9), מזכר לגבי פירוק הגלגלים (ת/10), מזכר לגבי ההגה (ת/11).

5. מטעם הנאשם, העיד הנאשם בעצמו.

גדר המחלוקת

6. אין מחלוקת, כי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו ובשל כך נגרמה תאונת הדרכים. המחלוקת היא בשאלה האם כטענת הנאשם, הנקרים אשר היו בצמיגים הם אשר גרמו לאיבוד השליטה ברכב וכתוצאה מכך לתאונת הדרכם או כטענת המאשימה, שהתאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנאשם המתבטאת בכך שסטה מנתיבו שלא בבטחה תוך נהיגה במהירות שאינה סבירה לתנאי הדרך.

דיון והכרעה

הסיבה שהיוותה את הגורם לסטיית הנאשם מנתיב נסיעתו

7. הלכה פסוקה כי סטיית נהג מנתיב נסיעתו יש בה הוכחה לכאורה לרשלנות נהיגתו. עתה, מוטל על הנאשם הנטל להוכיח כי לא התרשל אלא גורם אחר שלא בשליטתו גרם לסטייה זו של הרכב.

8. יפים לענייננו דברי בית המשפט ע"פ (י-ם) 1713/93 בוקובזה נ' מ"י (פורסם בנבו, 07.06.93):

"אכן אין בהחלקה על הכביש כשלעצמה כדי להוכיח רשלנות, אולם אין להשוות החלקה למעבר לצידו השני של הכביש והתהפכות בצד שמאל של הכביש. נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי, פד"י ד', 504, 523). הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים"

(ראה גם: ע"א 446/82 בלגשווילי (בר-ריס) נ' אלגבארין, פ"ד מב(2) 737).

9. מהו הנטל הראייתי המוטל על הנאשם? בית המשפט קבע כי: "שאלת המפתח הנה, אפוא, האם עלה בידי המערער לבקוע סדק, ולו ברמה של ספק סביר, במסקנה הנסיבתית, לפיה תאונת הדרכים שבה היה מעורב, נגרמה בשל התרשלותו" (ע"פ (י-ם) 9006/05 ירון נ' מ"י (פורסם בנבו, 17.04.05).

10. עולה השאלה האם הנאשם הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח מהן הנסיבות בעטיין סטה. לאמור, האם לטענת הנאשם לפיה הנקרים בצמיגים הם הגורם לתאונה יש לה תמיכה בחומר הראיות. כבר עתה אציין, כי הגעתי למסקנה כי הנאשם עמד בנטל זה ואף עדותו של המומחה מטעם המאשימה תומכת בגרסתו כפי שיוסבר להלן.

11. בהודעתו במשטרה מיום 09.03.09, מסר הנאשם כי ההגה ננעל לו "…אני נהגתי בנתיב הימני מתוך שני נתיבים ואז הרגשתי שההגה נינעל ומהרגע הזה אני לא זוכר כלום" (ת/12, ש' 14 – 16). "ההגה היה תפוס והרכב נוסע …" (ת/12, ש' 32 – 33). ובזמן שההגה ננעל הוא הרגיש "משיכה שמאלה" (ת/12, ש' 55). בעדותו בפניי הנאשם העיד כי ניסה לבלום ברם, לא הצליח לעשות כן "לא הצלחתי לבלום. ההגה לקח לי שמאלה ולא הצלחתי לבלום את הרכב" (עמ' 16, ש' 10).

הנקרים בצמיגים

חוות דעת המומחה ומסקנותיו:

12. בדיקתו של המומחה ד"ר שרון באה לסייע בבחינת השאלה – מהי סיבת הכשל בצמיגים. כאמור, ארבעת הצמיגים נבדקו על ידי המומחה ונמצאו שלושה נקרים: שניים בגלגל אחורי ימני ואחד בגלגל קדמי ימני (להלן: "שלושת הנקרים"). ואפרט:

13. בת/1 חוות הדעת המתייחסת לגלגל קדמי ימני- מסקנות המומחה הינן, כדלקמן:

א. בצידו הפנימי של הצמיג יש נזק חודרני וגס המורכב מחתך חודרני והיקפי.

ב. באחת מתעלות כתף הצמיג החיצונית יש חדירה של גוף זר בעל ראש. הגוף ננעץ בסוליה במועד שאינו ניתן להערכה ונשמט ממנה בתהליך אופייני, במהלך התאונה או לפניה. נמצא שנגרם נקר.

14. בת/3 חוות הדעת המתייחסת לגלגל אחורי ימני- מסקנות המומחה הינן, כדלקמן:

א. באחת מתעלות הצמיג הראשיות נעוץ אלכסונית בורג "פיליפס קודח" וגורם לנקר גס. בפני השטח שליד מרכז הסוליה נעוץ בורג "פיליפס" יותר קטן וגורם לנקר נוסף.

ב. שני הנקרים פגעו באטימותו.

ג. הנקרים נגרמו מברגים אשר ננעצו בסולית הצמיג כמה עשרות קילומטרים לפחות לפני זירת התאונה, זאת לפי בלאי ראשם.

15. בת/2 חוות הדעת המתייחסת לגלגל קדמי שמאלי ובת/4 חוות הדעת המתייחסת לגלגל אחורי שמאלי – מסקנות המומחה בתמצית הינה כי הגלגלים לא גרמו לתאונה אלא נפגעו במהלכה ובגללה.

לחץ האוויר בגלגלים עובר לתאונה

16. בהתאם לחוות הדעת של ד"ר שרון, עובר לתאונה היה בגלגל קדמי ימני לחץ ניפוח הנמוך מהנדרש והנמוך מהלחץ שהיה בגלגל הקדמי שמאלי. עוד ובנוסף, גם בגלגל אחורי ימני היה לחץ ניפוח הנמוך מהנדרש והנמוך מהלחץ שהיה בגלגל האחורי שמאלי. נשאלת השאלה האם איבוד האוויר בגלגלים התרחש טרם התאונה או שבמהלכה?

17. המומחה קבע בחוות דעתו כי שני הגלגלים לא כשלו ולא איבדו אויר בפתאומיות עובר לתאונה. המומחה בחוות דעתו הסביר את הליך איבוד האוויר המתרחש בגלגל עקב נקר, כדלקמן: "יש לזכור שבניגוד לגלגל עם אבוב, המאבד את כל האוויר בפתאומיות עקב נקר, בגלגל ללא אבוב, טיובלס, מתחילה דליפה בקצב פחות או יותר איטי, כל זמן שהגוף הזר נעוץ במקומו. כאשר הוא נשמט בתהליך אופייני, מתגבר מאוד קצב ירידת הלחץ" (ההדגשה שלי – נ.מ). ובעדותו לפניי הסביר המומחה כי כל עוד הגוף הזר נמצא במקומו, בסולית הצמיג, קצב ירידת הלחץ הוא איטי, במסמר איטי מאוד ובבורג טיפה פחות איטי בגלל ההברגות שמוליכות את האויר החוצה. אבל ברגע שהגוף הזר נפלט ממקומו מתגבר מאוד קצב ירידת הלחץ. בהתאם לעדותו של המומחה בזמן שהבורג נמצא במקום יכול לקחת עד שבוע ללחץ לרדת מ-30 ל- 10. ברגע שהוא נפלט ממקומו הלחץ יכול לרדת מ- 30 ל- 10 תוך רבע שעה או עשר דקות, אך בשום פנים ואופן לא באופן פתאומי, לא בצורת פיצוץ. המומחה ציין כי הוא "יכול לחשוד שהגוף הזר נפלט מהגלגל הקדמי לפני ולכן ירידת האויר הייתה בקצב הרבה יותר גדול" (עמ' 7, ש' 4- 5).

18. מעיון בתמונה 4, בחוות הדעת לעניין הגלגל ימני קדמי, עולה כי המסמר או הבורג נפלטו החוצה (עמ' 4, ש' 7). נשאלת השאלה מתי נשמט הגוף הזר מהגלגל האם עובר לתאונה או לאחריה? המומחה הסביר בחוות דעתו (ת/1) כי המסמר או הבורג, אשר ננעץ בתעלת כתף הצמיג החיצונית, של גלגל ימני קדמי, בזמן לא ידוע, שהה במקום נעיצתו ונשמט ממנה בשל מעוותי הסוליה בתהליך אופייני לפני או במהלך התאונה. המומחה, העיד כי הוא אינו "יכול לשלול את האפשרות שהוא נפלט לפניה" (לפני התאונה- נ.מ) (עמ' 4, ש' 2 – 3)(עמ' 4, ש' 18 – 20).

19. המומחה קבע, כי בזמן התאונה היה בגלגל קדמי ימני אויר וזאת לפי הנזק שנגרם לצדו הפנימי.

20. המומחה בחוות דעתו קבע כי הצמיג אינו מגלה סימנים כלשהם לנסיעה קצרה או ממושכת בלחץ נמוך או ללא אויר. ובעדותו הסביר כי אמנם, לא נמצאו סימנים לנסיעה ממושכת בלחץ נמוך ברם, הוא לא יכול היה לשלול את האפשרות שעובר לתאונה בשני הגלגלים הימנים לחץ הניפוח היה נמוך מהנדרש לרכב. פרט לכך שהוא יכול לומר כי בהתאם לנזקים בגלגל קדמי ימני המלמדים על כך שהיה בגלגל אויר עובר לתאונה, הוא אינו יכול לומר כמה (עמ' 4, ש' 29 – 32; עמ' 5, ש' 1 – 2).

21. המומחה הגיע למסקנה בחוות דעתו כי לא ניתן להתעלם מהאפשרות הסבירה שעובר לתאונה בשני גלגלי הרכב הימניים לחץ הניפוח היה נמוך מהנדרש ונמוך מהלחץ שהיה בגלגלים השמאליים. מצב זה היה עלול לגרום למשיכת ההגה ימינה ולהקשות על השליטה ברכב בנסיעה ובבלימה. במהלך עדותו הסביר המומחה את ההשפעות של נקרים בצמיגים הימניים ונדרש להתייחס לעובדה שרכבו של הנאשם סטה שמאלה "בהנחה שהייתה עקומה שמאלה סטיה שמאלה מעידה על היגוי יתר והיגוי יתר יכול להעיד על נקר בגלגל אחורי ימני משום שהמשקל בעקומה שמאלה עובר ימינה. אם הרכב סטה שמאלה שלא בבלימה זה עלול להצביע על כך שלחץ הניפוח בגלגל אחורי ימני היה יותר נמוך מקדמי ימני" (עמ' 5, ש' 21 – 24).

22. עיננו הרואות, איפוא, כי אף המומחה מטעם המאשימה, אינו יכול לשלול אפשרות כי הצמיגים איבדו אויר עובר לתאונה.

23. גם הבוחן אישר בחקירתו הנגדית כי לחץ אויר נמוך בצמיגים יכול לגרום לסטיה של הרכב (עמ' 11,ש' 18 – 20).

נשאלת השאלה האם שלושת הנקרים האלה גרמו לתאונה?

24. לא זו אף זו, המומחה מטעם המאשימה, לא יכול היה לשלול את האפשרות כי הנקרים בגלגלים הם אשר גרמו לתאונת הדרכים. אף בחוות דעתו קבע המומחה מטעם המאשימה כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית ומסקנתו כי "יש לראות בשילוב שבין שלושת הנקרים הנ"ל גורם לתאונה". המומחה המשיך וסייג קביעה זו תוך שציין כי "אין קביעה זאת שוללת את האפשרות שלתאונה היו גורמים נוספים כגון מהירות, חוסר תשומת לב, חוסר ערנות חוסר כשרות וכ"ו". אולם, בחקירתו הנגדית, המומחה אישר כי הסתייגות זו נכתבת על ידו בכל חוות דעת בנושא נקרים בצמיגים וזאת משום שלא היה נוכח ברכב עובר לתאונה (עמ' 6, ש' 26). לאמור, המומחה קובע את הממצאים מבחינה מכנית ואילו הגורם האנושי אינו קשור אליו ונדרש לבדוק אותו. משכך, עולה מעדותו של המומחה כי קיימת אפשרות שהתאונה נגרמה כתוצאה מהנקרים בלבד.

25. בנסיבות אלה, אני קובע כי עלה בידי הנאשם להעלות ספק סביר בדבר אשמתו בהתרחשות התאונה. ויפים לענייננו דבי בית המשפט שנקבעו בע"פ (י-ם) 6260/02 ציון נ' מ"י (פורסם בנבו, 31.07.02) לפיהם: "אם עלה בידי הנאשם לספק הסבר סביר, שיש לו אחיזה בחומר הראיות – אף אם בית המשפט אינו יכול להכריע בנכונותם של הדברים, בבחינת הוכחת חפותו – שׁומה עליו לזכותו בדין, וְלוּ מחמת הספק. ההרשעה תתקיים אפוא, רק במקרה שבו העובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונאלית אחרת מזו המובילה להרשעה, ולאחר שכל הסברי הנאשם לחפותו נדחו כליל".

26. עתה, נותר לנו לדון בשאלה האם כטענת המאשימה מהירות נסיעתו של הנאשם היוותה גורם נוסף לתאונה?

מהירות נסיעת הנאשם

האם הנאשם נהג במהירות בלתי סבירה?

27. כאמור, המאשימה טוענת כי הנאשם נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך וזה היה אחד הגורמים לתאונה.

28. תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת, כי:

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

29. בהודעתו במשטרה מיום 09.03.09, מסר הנאשם כי נהג במהירות של 90 קמ"ש (ת/12, ש' 28 – 29).

30. בהתאם לחוות דעת הבוחן, מהירות הנסיעה המותרת במקום הייתה 100 קמ"ש (היום 110 קמ"ש- ראה עדות הבוחן עמ' ,12 ש' 7), מדובר בדרך בינעירונית, כביש מהיר, דו מסלולי שני נתיבים לכל כיוון נסיעה. מסקנתו של הבוחן הייתה כי מהירות נסיעתו של רכב הנאשם עובר לתאונה הייתה לא קטנה מ- 104.88 קמ"ש. עפ"י חוות דעת הבוחן נמצאו "שני סימני דחיפה באורך 11.4 מטר, עד לפגיעה במעקה הבטון ולאחר מכן הסימנים ממשיכים כמריחת צמיג באורך של 14.9 מטר, ולאחר מכן הרכב התהפך וניגרר למרחק של 66.8 מטר" (ת/5, סעיף 10). החישוב שערך הבוחן אינו מדוייק ברמה ודאית שכן סימני הדחיפה היו מנותקים עקב פגיעתו של הרכב במעקה הבטיחות. בנוסף הרכב התחכך עם מעקה הבטיחות, הגלגל התרסק, הרכב התהפך ומשמעות הדברים הוא איבד אנרגיה שהבוחן לא יכול היה להעריך אותה (עמ' 13, ש' 8). אומנם הבוחן העריך שכל הנתונים הנ"ל פועלים לטובת הנאשם, אולם הוא לא יכול היה להעריך ברמה וודאית מה הייתה מהירות נסיעתו המדוייקת לפני התאונה, עקב נתוני איבוד האנרגיה המוזכרים לעיל.

31. לא זו אף זו, הבוחן בחקירתו הנגדית כאשר נשאל האם רכב שנוסע במהירות של 105 קמ"ש תיגרם לו תאונה בהנחה שהרכב תקין, השיב" "אני לא יכול להגיד, צריך לעשות ניסוי כדי לדעת"(עמ' 12, ש' 15). כשנשאל פעם נוספת תשובתו היתה "אני לא יכול לענות, אני לא יודע" (עמ' 12, ש' 23).

32. אמנם, עד הראיה העיד בפניי כי הוא בדרך כלל נוסע במהירות של 90 – 100 קמ"ש (עמ' 7, ש' 24) ובמועד האירוע לא נסע מעל 100 קמ"ש (עמ' 8, ש' 25) ולעומת זאת, מהירות נסיעת הנאשם הייתה "גדולה מאוד". ברם, בהמשך חקירתו, טען, כי הוא אינו יכול להעריך את מהירות נסיעתו של הנאשם "…מהירות די גדולה. אני לא יכול לומר, יכול להיות שהוא נסע 10 קמ"ש או 20 קמ"ש יותר ממני, אני לא יכול להעריך" (עמ' 8, ש' 1 –2) ובהמשך: "…מהירות אני לא יכול להעריך…" (עמ' 8, 28- 29). כשנשאל העד בחקירתו הנגדית האם יכול להיות שהנאשם נסע במהירות של 100 קמ"ש השיב: "אני לא יכול לומר לך שום דבר על זה" ובהמשך: "לא יכול לשלול ולא לאשר" (עמ' 9, ש' 6-9). לאמור, מעדותו של עד הראיה עולה כי הנאשם לא חרג מהמהירות המותרת. לא זו אף זו, מעדותו של עד הראיה עולה כי הנאשם לא ביצע עבירת תנועה ושכן הוא שלל אפשרות של זיגזוג בין הנתיבים "לא ראיתי שהוא זיגזג, לא ראיתי כלום, הוא נסע נסיעה רגילה לחלוטין" (עמ' 8, ש' 28).

33. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי לא ניתן היה לקבוע ממצא ביחס למהירות נסיעת הנאשם וכמו כן, אין בעדותו של עד הראייה בכדי לתמוך בטענה כי מהירות נסיעתו של הנאשם חרגה מהמהירות המותרת או שהייתה בלתי סבירה לתנאי הדרך.

34. למסקנתי מצטרפת גם הסכמת הבוחן לטענה כי היו גורמים אחרים לתאונה שהם לא קשורים במהירות שבה נסע הנאשם (עמ' 12 ש' 21).

לסיכום

35. אשר על כן, אני מזכה מחמת הספק את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נאיל מהנא

ניתנה והודעה היום י"א תמוז תשע"ג, 19/06/2013 במעמד הנוכחים.

נאיל מהנא, שופט