פרשת ברזל – זיכוי בתאונת דרכים במעבר חציה

בית המשפט המחוזי בנצרת קבע אין בעצם הפגיעה בהולכת הרגל שחצתה על מעבר חצייה (פגיעה אשר גרמה למותה), כדי לגבש קטגורית את אחריות הנהג הפוגע, בפלילים. עדיין עומדת למשיבה החובה להוכיח את כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של הנהג והורה על זיכויו של הנאשם מרוב העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

עפ"ת 28434-05-13 ברזל נ' מדינת ישראל 23/10/13

בפני כב' השופטת אסתר הלמן, אב"ד

כב' השופט אשר קולה

כב' השופטת יפעת שטרית

המערער איתי ברזל

נגד

המשיבה מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בצפת, [כב' השופט ב. קנדלפת], מיום 27/02/13, בת"ד 1896-01-11 [פורסם בנבו]

נוכחים: בשם המערער עו"ד יעקובי.

בשם המשיבה עו"ד יערה ברזילי-כהן.

המערער בעצמו.

פסק דין

אשר קולה, שופט

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בצפת (כב' השופט ב. קנדלפת), בת"ד 1896-01-11. [פורסם בנבו].

מבוא

1. ביום 13.10.10 נפגעה באורח אנוש המנוחה ליזה כרסנטי ז"ל (להלן: "המנוחה") והיא בת 14 שנה, בתאונת דרכים טרגית, והלכה לעולמה כתוצאה מן התאונה.

2. השאלה המשפטית העיקרית בערעור שבפנינו הינה, האם ניתן לקבוע ברף הנדרש במשפט הפלילי, את אשמתו של המערער מעל ומעבר לכל ספק סביר והכל כפי שיפורט להלן.

3. על פי עובדות כתב האישום, ביום 13.10.10, סמוך לשעה 18:45, נהג המערער ברכב פרטי מסוג "פיאט" (להלן: "הרכב"), בראש פינה, ברחוב מעלה גיא אוני (להלן: "הכביש"), מכיוון מערב למזרח, לכיוון צומת ההצטלבות בין הכביש לבין כביש מספר 90. עוד עולה, כי במושב הקדמי של הרכב, לצדו של המערער, ישבה רעייתו.

4 עוד עולה מכתב אישום, כי את הרכב נהג המערער למרות שהשימוש בו ונהיגתו לא היו מכוסים ע"י פוליסת ביטוח ברת תוקף. כן עולה מעובדות כתב האישום, כי בזמן הרלוונטי הסיע המערער את הרכב, לאחר שעבר במעגל תנועה המצטלב בין הכביש לבין שדרות הגליל, כאשר תוך כדי נהיגתו, הוא התקרב למעבר החצייה להולכי רגל, הממוקם מול מתחם הקניות "סנטר הגליל" ומול תחנת הדלק (להלן: "מעבר החצייה"), כאשר פסיו הלבנים של מעבר החצייה שהיו משורטטים על הכביש היו נראים היטב.

5. עוד עולה מכתב האישום, כי באותו זמן המנוחה חצתה את הכביש דרך מעבר החצייה משמאל לימין, כיוון נסיעת המערער, מכיוון מתחם "סנטר הגליל" לכיוון תחנת הדלק. המערער נהג את הרכב בקלות ראש ובחוסר זהירות, ללא תשומת לב לנעשה בכביש ובסביבתו, הוא לא הבחין בזמן במנוחה, תוך כדי חצייתה את הכביש, לא האט את מהירות הרכב ולא עצר אותו על מנת לאפשר למנוחה להשלים את החצייה בבטחה ופגע במנוחה עם החזית של הרכב (להלן:"התאונה").

כתוצאה מהתאונה, המנוחה נפגעה באורח אנוש ונפטרה מפגיעותיה כיומיים לאחר מכן.

6. בגין כל האמור הואשם המערער בביצוען של העבירות הבאות:

א. גרם מוות ברשלנות – עבירה לפי הסעיפים 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ו- 64 ו – 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961.

ב. גרם חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות – עבירה לפי הסעיפים 62(2) ו- 38 (2) ו- (3) לפקודת התעבורה הנ"ל.

ג. אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה – עבירה לפי תקנת 67(א) לתקנות התעבורה הנ"ל וסעיף 68 לפקודת התעבורה הנ"ל.

ד. נהיגה ללא ביטוח תקף – עבירה לפי הסעיף 2(א) ו- (ב) לתקנת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) – תש"ל – 1970.

7. על מנת שטיעוני הצדדים, כמו גם פסק דינינו יובנו, נבקש להקדים ולתאר את השטח הכולל בו ארעה התאונה וכדלהלן.

כאמור בכתב האישום ועל כך אין מחלוקת, המנוחה חצתה את הכביש במעבר החצייה, מצד שמאל לצד ימין ביחס לכיוון נסיעת רכבו של הנאשם, דהיינו מצד צפון לצד דרום (ראה לעניין זה ת/17 ו- ת/18, דיסקים של שחזור התאונה) ונפגעה בעת היותה על מעבר החצייה.

נקדים ונאמר ונדרש לכך להלן, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים, היכן בדיוק על מעבר החצייה ארעה התאונה, או בלשון המקצועית היכן הייתה "נקודת האימפקט".

מה "שחסר" בכתב האישום והדבר עלה מאוחר יותר בחוות דעת המומחים הוא, התיאור הכללי של המקום, וזאת אנו למדים כאמור מחוות הדעת ומהמוצגים השונים, מדובר במעבר חצייה ארוך אשר מחולק לשני חלקים על ידי אי תנועה.

המנוחה החלה לחצות, כך כעולה מתיאור העדים הרלוונטיים אכן מצפון לדרום דהיינו, משמאל לימין (בכיוון נסיעת הנהג) המנוחה חצתה את מעבר החצייה הראשון (הצפוני)-משמאל( להלן "מעבר החצייה הראשון"), לאחר מכן, חצתה את אי התנועה ורק לאחר מכן החלה בחציית מעבר החצייה הדרומי,(להלן-"מעבר החצייה השני) בו נפגעה.

כעולה מהנתונים שהוצגו בפני בית המשפט קמא, רוחב מעבר החצייה הראשון הינו 5 מטר (ראה ת/10), רוחב אי התנועה כך כקביעת בית המשפט קמא, 4.3 מטר (ראה עמ' 7 להכרעת הדין של בית המשפט קמא)).

"נקודת האימפקט", כך לקביעת בית המשפט קמא (וכאמור עניין זה נתון במחלוקת) הינו 2.6 מטר לאחר תחילתו של מעבר החצייה השני.

הוי אומר אפוא, כי מתחילת מעבר החצייה הראשון (הצפוני) ועד לנקודת האימפקט, המרחק הוא 11.9 מטר (2.6 + 4.3 + 5) לנתון זה חשיבות לצורך המשך הילוכינו.

הכרעת הדין וקביעות בית המשפט קמא

8. בהכרעת דינו קובע בית המשפט קמא, כי קו ההגנה של המערער ולפיו, התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו, אינו מתיישב עם גרסתו הספונטנית והמידית של המערער, כפי שנמסרה מפיו בשעת שחזור התאונה, זמן קצר לאחר התרחשותה ושהיא הגרסה האותנטית והאמיתית בעיני בית המשפט (עמוד 2 להכרעת הדין). בהקשר זה, מדגיש בית המשפט קמא, כי גרסתו הספונטנית של המערער הינה, כי הוא לא ראה את המנוחה, לא שם לב אליה ולא נתן דעתו על המתרחש בסביבתו על אותו מעבר חציה ועל אי התנועה הצמוד לו ולא חיפש את הולכי הרגל הנמצאים שם. ועוד מדגיש בית המשפט קמא, כי אין עסקינן בהתפרצות המנוחה לכביש, או בהתנהגות מפתיעה מצד המנוחה, אשר המערער לא יכול היה לצפות מראש באופן סביר.

9. בית המשפט קמא קבע עוד, כי נהג סביר יכול וצריך היה בנסיבות העניין להיות מודע לאותם פרטים, אילו רק היה מקדיש תשומת לב מספקת לכך, התנהגות העולה בגדר הגדרת ה"רשלנות", כקבוע בסעיף 21(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). מקום בו אין מי שחולק, כי אפשרות מותה של המנוחה באותן נסיבות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר, הרי שאין מנוס מהרשעת הנאשם בגרימת מותה של המנוחה ברשלנות.

10. עוד קובע בית משפט קמא, כי אין בהודעות המערער במשטרה לאחר השחזור ועדותו בבית המשפט כדי לעורר ספק בליבו של בית המשפט קמא, בדבר אשמת המערער בגרימת מות המנוחה. בית המשפט קמא דחה את גרסת המערער, כפי שנמסרה בפניו ולפיה, הוא בלם לפני הפגיעה במנוחה (בשונה מגרסת המערער במשטרה) וקבע, כי גרסת המערער בפניו אינה אמינה.

11. עוד קובע בית המשפט קמא, כי גם אם התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינת המערער בשל דרך נהיגתו, הרי שהדבר נובע מהמערער עצמו, אשר הכניס עצמו, ברשלנותו, למצב בו הוא לא יכול היה למנוע את התאונה, כפי שהתרחשה בפועל ומכאן אשמתו. כן קובע בית המשפט, כי המערער יכול היה וצריך היה ליתן דעתו להימצאות המנוחה במעבר החצייה על שני חלקיו ואם היה מציית למערכת החוקים המשפטיים, המכתיבה את כללי הזהירות הבסיסיים המחייבים כל נהג, הרי שהוא לא היה נזקק לפעולת חירום, אשר לא צלחה.

12. באשר לנסיבות התאונה, מפנה בית המשפט קמא לעדויות חברותיה של המנוחה ועדת הראייה יוכי אלמליח, אשר תיארו את מקום הימצאותם של המנוחה ושל רכב המערער בסמוך לפני קרות התאונה וברגע התרחשותה. בהקשר זה קובע בית המשפט קמא, כי הוא אינו יכול לקבוע ממצאים על סמך עדויות אלה וכי התרשם, כי מדובר בשחזור העובדות מתוך היגיון או הדמיון, אך לא בזכירתן של העדות, כפי שנקלטו בזמן האירוע. בית המשפט קמא אינו קובע, כי תיאור העדות הוא מוטעה, אלא שאין בו כדי להוות בסיס לקביעת הממצאים העובדתיים במקרה דנן (ראה עמוד 4 להכרעת הדין).

13. לעומת זאת, בית המשפט קמא אימץ את עדות הנער עדי הילל, כעדות מהימנה המתארת את האירועים כפי שהתרחשו במציאות. עד זה, כקביעת בית המשפט קמא, הלך בקרבת המנוחה בשעת המקרה והיה עד ישיר לכל אשר אירע ברגע התרחשות התאונה. העד הלך בעקבות המנוחה על אי התנועה, הזהיר אותה מפני סכנת התקרבות הרכב, שבריר שנייה לפני הפגיעה בה וצפה בהתרחשות התאונה.

14. עוד קבע בית המשפט קמא, כי במהלך השחזור עמו, העד הילל הצביע על המיקום המדויק שבו נפגעה המנוחה מרכב המערער ועל פי המדידה שערך הבוחן עולה, כי המנוחה נפגעה כאשר הייתה על מעבר החצייה השני ובמרחק 2.6 מ' משפת אי התנועה. עדות הילל, כך קביעת בית המשפט קמא, מתחזקת נוכח מיקומו הסופי של הרכב, כפי שנמצא לאחר התאונה המלמד, כי המערער נסע במרכז הנתיב. בית המשפט קמא קובע, כי הקביעה ולפיה, המנוחה הייתה בזמן הפגיעה מרוחקת משפת אי התנועה ב-2.6 מ' היא קביעה מבוססת כדבעי, הנסמכת הן על עדות הילל והן על הממצאים בזירת התאונה.

15. באשר לשדה הראיה, קובע בית המשפט קמא על סמך חומר הראיות שהובא בפניו, כי מעבר החצייה על שני חלקיו, כולל אי התנועה המפריד ביניהם, נראה היטב לכל אורכו לעיני המערער שנכנס למעגל התנועה ברחוב מעלה גיא אוני ומתחיל לצאת ממנו ביציאה השנייה, לכיוון כביש 90. על פי עדות הבוחן, אשר בית המשפט מאמצה כמהימנה, אורך שדה הראייה שנמדד בעקבות השחזור שנערך עם המערער הוא כ-22 מ' (ראה בעמ' 5 להכרעת הדין).

16. בנסיבות אלו, קובע בית המשפט קמא, כי שדה ראיה כזה שעמד לרשות המערער במרחק של 22 מ' ממעבר החצייה היה מאפשר למערער, אילו רק נהג בזהירות, להימנע מכל פגיעה במנוחה. בית המשפט קמא מסכים, כי אין חובה אפריורית המוטלת על המערער מקום בו המנוחה עדיין חוצה את הכביש בחלקו הראשון של מעבר החצייה, לעצור ולאפשר לה להשלים את החצייה בחלק השני של המעבר בבטחה, אולם, מוטלת על המערער חובת זהירות כלפי כל המשתמשים בדרך מסביבו, כולל אלה שעדיין חוצים בחלק הראשון של מעבר החצייה, להימנע מכל פגיעה בהם בכל דרך שהיא.

17. באשר למהירות נסיעת רכב המערער, קובע בית המשפט קמא, כי מהירות נסיעת המערער הייתה 15 – 16 קמ"ש וזאת על סמך חישובים שערך בית המשפט, בהסתמך על נוסחאות הבוחן.

18. באשר לאחריות המערער והשאלה האם התאונה הייתה נמנעת, קובע בית המשפט קמא, כי על סמך הנתונים שהובאו בפניו אכן, במהירות בה נסע המערער הוא לא יכול היה למנוע את התאונה ואולם, ניתן היה לצפות מהמערער, כי יקדיש תשומת לב ויבחין במנוחה ולו שנייה אחת קודם לכן כשהיא מתקדמת בהליכה מהירה על אי התנועה לעבר החלק השני של מעבר החצייה. בזמן זה, המנוחה הייתה על אי התנועה ובמרחק 1.85 מ' מתחילת מעבר החצייה השני והמערער היה במרחק של 10 מ' מנקודת הפגיעה ולכן, בנקודה זו, אם היה המערער נותן דעתו למנוחה שהתקרבה למעבר החצייה והיה מתחיל להגיב בהתאם, היו לו מרווחי זמן ומרחק יותר מכפי שנחוץ לו כדי למנוע את הפגיעה במנוחה (ראה עמ' 7 להכרעת הדין).

19. עוד קובע בית המשפט קמא, כי הבחינה של המקרה דנן מנקודת מבטם של מומחי התביעה וההגנה היא מטעה. כך קובע בית המשפט, כי לנהג רכב אסור לפגוע בהולך רגל בכל מקום ובכל מהירות נסיעה, אלא אם מדובר באירוע בלתי צפוי מראש. במקרה דנן, קובע בית המשפט קמא, כי המנוחה לא צנחה לאמצע מעבר החצייה שבו היא נפגעה, אלא הלכה, אומנם בהליכה מהירה, אך בצורה טבעית ורגילה לחלוטין, לאורך מעבר החצייה הארוך והמחולק על ידי אי התנועה ולמערער היה זמן די והותר להבחין בה ולהימנע מהפגיעה הצפויה בה. המערער היה יכול וצריך לצפות שהמנוחה תמשיך בהליכה רציפה ותחצה את הכביש לפניו, במעבר החצייה וכי לפניו עמד שדה ראייה למרחק של 22 מ' ומאותו מקום המערער היה צריך להתכונן ולנקוט אמצעי זהירות מראש ולהימנע מפגיעה במנוחה (ראה עמ' 7 להכרעת הדין).

20. בנסיבות אלו, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

21. עוד אוסיף לעניין זה כי בית המשפט קמא נמנע מלפרט בגין מה החליט להרשיעו בעבירות הנוספות ונראה כי עיקר הכרעת הדין עסק באישום החמור שהונח לפתחו של המערער והוא גרם מוות ברשלנות.

גזר דינו של בית משפט קמא

22. בית משפט קמא קבע, כי מתחם העונש ההולם במעשה העבירה שביצע המערער, בהינתן הנסיבות הספציפיות הקשורות בביצוע העבירה ומידת אשמו של המערער, נע בין 8 חודשי מאסר בפועל לבין שנת מאסר בפועל.

23. לאור כל אלה ובשים לב לעברו התעבורתי הנקי של המערער, כמו גם נסיבותיו האישיות, השית בית המשפט קמא את העונשים כדלקמן:

א. מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים.

ב. פסילת המערער מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, אשר מניינה החל מיום 27.2.13.

ג. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

ד. 24 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

טיעוני המערער

24. לטענת המערער, סלע המחלוקת הינו, האם התאונה הייתה נמנעת או בלתי נמנעת ועל מי מוטל הנטל להוכיח היות התאונה נמנעת או בלתי נמנעת. לטענת המערער, לעולם יישאר הנטל על המשיבה להוכיח בכל תאונה, לרבות כזו שאירעה על מעבר חצייה, כי התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים.

25. לטענת המערער, קביעות בית המשפט קמא, כי כל תאונה בה מעורב הולך רגל על מעבר חצייה היא נמנעת וכי הנטל להוכיח, כי התאונה אינה נמנעת מוטל על נאשם, הינן שגויות ובכך, הלכה למעשה, חרץ בית המשפט קמא את גורל המערער לכף חובה.

26. עוד טוען המערער, כי בית המשפט התעלם מחוות דעת המומחים וערך בעצמו חישובים שלא הוצגו בהכרעת הדין ולפיכך, אינם ניתנים לבחינה. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מחישובים אלו, אשר לכאורה הסתמכו על נוסחאות של בוחן המשיבה, אשר הוכחו כשגויות, כי מהירות נסיעת המערער הייתה פחותה מ-15 קמ"ש. עוד הלין המערער על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ולפיהן, המנוחה חצתה במהירות של 1.85 מ' לשנייה, שדה הראייה למקום התאונה הינו 22 מ' וכי מקום הפגיעה של המנוחה נמצא במרחק 2.6 מ' מקצה המעבר וכי לדידו, הינן שגויות ובחלקן אף אין להם על מה שיסמכו, מן ההנמקות המפורטות בהודעת הערעור. בנסיבות אלו, הרי שהיה בקביעות השגויות, כאמור, כדי להוביל את בית המשפט קמא למסקנה שגויה.

27. עוד טוען המערער, כי קביעת בית המשפט קמא ולפיה, החל המערער בבלימה רק ברגע הפגיעה במנוחה, הינה שגויה ועל בית המשפט שלערעור להתערב בה. תחת זאת, אם תתקבל טענת המערער ולפיה, הוא בלם בטרם פגע במנוחה, הרי שיש בכך כדי לשמוט את הבסיס להכרעת הדין כולה.

28. עוד טוען המערער, כי קביעות בית המשפט בשאלה האם חב המערער חובת צפיות קונקרטית למנוחה, סותרות זו את זו. שכן מחד גיסא, קבע בית המשפט קמא, כי לא קמה אפריורית חובת זהירות על פי תקנות התעבורה, ומאידך גיסא, קבע כי קיימת חובת זהירות כללית כלפי המשתמשים בדרך. לטענת המערער ובהתאם לפסיקה, הרי שמעבר חצייה המחולק באי תנועה אינו מקים חובת זהירות כלפי החוצים בחלקו הראשון של מעבר החצייה. בהקשר זה, הפנה המערער לפסיקה רלוונטית.

29. בנסיבות אלו ונוכח כל האמור לעיל, עותר המערער, כי בית המשפט יתערב בהכרעת הדין של בית המשפט קמא ויזכה את המערער בדינו.

30. לחלופין ובאשר לערעור המתייחס לגזר הדין, טוען המערער, כי בית המשפט קמא קבע, כי מידת רשלנותו של המערער ממוקמת במקום בינוני – גבוה, בשל הקלות בה יכול היה למנוע את התאונה. בנסיבות אלו טוען המערער, כי מקום בו לא הורשע המערער בעבירה שעניינה, אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, או בכל עבירה אחרת בהקשר זה, הרי שלא יכולה עילה זו לשמש לחומרא. (לעניין זה אבקש להעיר כבר עתה שבית המשפט קמא הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו לרבות, בעבירה שעניינה אי מתן זכות קדימה במעבר חציה ואולם לאור התוצאה הסופית בפסק דין זה ,כך לעמדתי, אין נפקות לערעור על גזר הדין) עוד טוען המערער, כי בית המשפט קמא נמנע מלקבוע כמה זמן היה בידי המערער כדי למנוע את התאונה, בכמה זמן, אם בכלל, איחר בתגובתו ולפיכך, לא ניתן להסיק את מידת רשלנות המערער.

עוד טוען המערער בהקשר זה, כי בהעדר קיומן של נסיבות אחרות לחומרא הרי שיש לקבוע, כי רמת הרשלנות של המערער, הינה נמוכה.

31. עוד לטענת המערער, בזיקה לתיקון 113 לחוק העונשין, הרי שבקביעת מתחם העונש הראוי, יש לשקלל את מדיניות הענישה הנוהגת. בהקשר זה הפנה המערער לפסיקה רלוונטית ולענישה אשר הושתה במסגרתה ואשר לדידו, ממנה עולה, כי בהעדר נסיבות מחמירות, הרי שראוי במקרים כגון דא להשית עונש מאסר בפועל, אשר ירוצה על דרך עבודות שירות.

32. בהקשר זה טוען המערער, כי קביעת בית המשפט קמא ולפיה, יש מקום להחמיר בענישה על דרך השתת עונש מאסר בפועל שירוצה מאחורי סורג ובריח בשל הצורך בהרתעת הרבים, עומדת בניגוד להוראת תיקון 113 לחוק העונשין.

33. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא, עת לא קבע מתחם עונש הולם לעניין הפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה.

טיעוני המשיבה

34. המשיבה עותרת לדחיית הערעור על שני חלקיו ולהותרת פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. כך טוענת המשיבה, כי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה תעשה במקרים חריגים בלבד, כפי העולה מהפסיקה הנוהגת. לדידה, הנימוקים המפורטים בהודעת הערעור, אינם מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור ואינם נכנסים לגדר אחד החריגים המצדיקים זאת.

35. עוד מדגישה המשיבה, כי על סמך מכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט קמא, קבע בית המשפט ממצאים והגיע למסקנה, כי נהג סביר היה יכול למנוע את התאונה וכי המערער התרשל משלא מנע אותה והוא אחראי לתאונה ולתוצאותיה.

36. עוד מדגישה המשיבה, כי בית המשפט קמא אימץ את גרסת המערער, כפי שנמסרה במשטרה מיד לאחר האירוע ובהתבסס על גרסה זו, קבע בית המשפט, כי התאונה נגרמה עקב רשלנות המערער, אשר לא נתן דעתו למתרחש סביבו. זאת ועוד, בית המשפט קמא, קבע כממצא עובדתי, כי המנוחה לא התפרצה לכביש ולא התנהגה התנהגות מפתיעה שהמערער לא יכול היה לצפות מראש. בית המשפט קמא דחה את גרסתו המאוחרת של המערער שעלתה במהלך עדותו בבית המשפט בהיותה בלתי אמינה ובבחינת עדות כבושה. באשר למומחה ההגנה קבע בית המשפט קמא, כי העיקרון שעמד בבסיס חוות הדעת אינו ישים על המקרה דנן. זאת ועוד, באשר לעדויות הראייה לאירוע שעניינן, עדויות חברותיה של המנוחה והגב' אלמליח, קבע בית המשפט קמא, כי הוא אינו יכול לקבוע ממצאים על סמך עדויותיהן ושונה הדבר בנוגע לעדותו של עד הראייה עדי הילל.

37. מקום בו בית המשפט קמא קבע על סמך גרסת המערער אותה אימץ, כי המערער לא הבחין כלל במנוחה וכי הבחין בה לראשונה ברגע הפגיעה ובהתחשב בכך שהמערער היה יכול להבחין במנוחה לאורך מסלול חצייתה ועד למקום הפגיעה, כמו גם בהתחשב בקצב הליכתה, הרי שהיה למערער די זמן כדי למנוע את התאונה. באשר לקצב חציית המנוחה הרי שגם אם מקבלים את הטענה ולפיה, יש לחשב לפי הערך הטוב ביותר למערער, גם אז המסקנה היא, כי המערער אחראי לתאונה.

38. באשר למקום ה"אימפקט", טוענת המשיבה, כי עדותו של העד עדי הילל משתלבת עם הממצאים בזירת התאונה ועם מיקומו הסופי של הרכב ומקום בו בית המשפט קבע, כי עדות זו מהימנה, לא ברור מדוע יש להתעלם ממנה ולהעדיף על פניה עדות אחרים שלא הסתכלו על המנוחה בזמן ה"אימפקט". באשר לאפשרות מניעת התאונה, מדגישה המשיבה, כי אכן אין חולק, כי ברגע ששדה הראייה נפתח, המנוחה לא הייתה במקום בו היא נפגעה, ולפיכך, אין עוד צורך לערוך עוד את החישובים שערך ב"כ המערער. טענת המערער ולפיה, הוא הבחין במנוחה עובר לפגיעה בה והתחיל להגיב לפני הפגיעה אינה מסייעת למערער. בכל קונסטלציה חישובית, כך טוענת המשיבה, יכול היה המערער למנוע את התאונה, אם היה נוהג כפי שנהג סביר בנסיבות המקרה היה צריך לנהוג.

39. באשר לערעור על גזר הדין, טוענת המשיבה, כי קביעת בית המשפט קמא ולפיה, רשלנות המערער הינה ברמה בינונית – גבוהה, הינה קביעה נכונה ואין מקום להתערב בה. טענות המערער בדבר מצב התאורה במקום וצבע בגדי המנוחה אינן משליכות על מידת רשלנות המערער, מקום בו המערער כלל לא הבחין במנוחה.

40. באשר למתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט קמא, טוענת המשיבה, כי בהתאם לפסיקה, הרי שערכאת ערעור אינה מתערבת במתחם העונש ההולם, מקום בו העונש שנגזר על המערער ראוי. במקרה דנן, על אף שהמשיבה אינה מסכימה לרף העליון שנקבע ע"י בית המשפט קמא, הרי שאין מקום להתערב במתחם שקבע בית המשפט.

41. באשר לעונש שנגזר על המערער, סבורה המשיבה, כי יש לדחות את טענות המערער גם בעניין זה ולהותיר את העונש שנגזר על כנו, שעה שבית המשפט קמא שקל את כל השיקולים לקולא שמונה המערער בהודעת הערעור ואיזן ושקלל בין הנסיבות המקלות לבין המחמירות. העונש שהושת על המערער אינו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה והמערער אינו מצביע על טעות מהותית שנפלה בגזר הדין, המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

42. לאור כל האמור לעיל, עותרת המשיבה לדחיית הערעור על שני חלקיו.

דיון והכרעה

43. המחלוקת בין הצדדים משתרעת כמעט על כל חלקיה של הכרעת הדין, הן זו המשפטית, הן זו העובדתית והן זו הנובעת מהסקת מסקנותיו של בית המשפט קמא מן העובדות שהונחו בפניו.

44. בטרם אדרש למחלוקות על כל סעיפיהן, אבקש להניח שתי הנחות יסוד וכדלהלן:

א. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי מהימנות, או בקביעת עובדות, ואף אנו לא נעשה כן.

עם זאת, בהחלט רשאית ערכאת הערעור להתערב במסקנות אותן הסיק בית המשפט קמא מן העובדות שבפניו, וכך, אפ