פרשת דראגו – הפניה לממונה על עבודות שירות יוצרת ציפייה

בתי המשפט לתעבורה בכל רחבי הארץ מפנים נאשמים שהורשעו בעבירות תעבורה לריצוי של עונשים בפועל; בעיקר כאשר מדובר בעבירות חוזרות של "נהיגה בשכרות", "נהיגה בפסילה", "אחריות לגרימת תאונה" בנסיבות מחמירות עם פגיעות קשות או קטלניות למעורבים, וכאשר תלויים ועומדים כנגד הנאשם בתעבורה עונש של מאסר מותנה. לאחרונה, נפסקו עונשי מאסר בפועל גם לעברייני מהירות שנסעו במהירות אימתנית.

בחלק גדול, בטרם נשלח הנאשם על ידי בית המשפט לתעבורה לריצוי של עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, בוחן שופט התעבורה את האפשרות שעונש המאסר ירוצה על דרך של עבודות שרות (אם הדבר ניתן).

בית המשפט העליון (כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין קובע בפרשת דראגו כי שליחת נאשם למתן חוות דעת אצל הממונה על עבודות שרות יוצרת צפייה אצל הנאשם כי הוא עתיד לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בדרך של עבודות שרות:

"[…] יש לשלוח אדם לממונה על עבודות שירות אך אם סבור ביהמ"ש כי יש סיכוי ממשי לריצוי כזה. דרך המלך צריכה להיות זו: שמיעת הטיעונים לעונש, עיון בתסקיר שירות המבחן ככל שהוזמן, ורק אז – משנתגבשה ביסודה דעתו של ביהמ"ש שיש מקום לעבודות שירות, אחד משני אלה: גזירת הדין תוך הפניה לממונה על עבודות שירות או הפניה לממונה עובר לגזירת הדין. בכך נמנעים עגמת הנפש, וגם ערעורים הנאחזים באותה ציפייה".

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית המשפט העליון

רע"פ 3389/11

בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש: מתיקו דראגו

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) בעפ"ג 4880-02-11 [פורסם בנבו] מיום 11.4.11

בשם המבקש: עו"ד אלי בניה

בשם המשיבה (לעניין בקשת צו איכון): עו"ד אושרה פטל

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) בעפ"ג 4880-02-11 [פורסם בנבו] מיום 11.4.11, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט דורון) בת"פ 8743/08 [פורסם בנבו] מיום 22.12.10 (הכרעת הדין ניתנה ביום 26.4.10). עניינה של הבקשה מעשה אלימות שעשה המבקש בעוברת אורח תמימה.

רקע והליכים קודמים

ב. המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. לפי המתואר בכתב האישום (אשר נקבע על-ידי בית המשפט כי הוכח האמור בו מעל לכל ספק סביר), ביום 5.12.08 פנו המבקש וחבריו אל המתלוננת וחברתה ברחוב אלנבי בתל אביב, ולמורת רוחן ניסו לשוחח עמן. המבקש, שהיה בגילופין באותה עת, תקף את המתלוננת בעינה, ולאחר שנפלו משקפיה כתוצאה מכך, דרך עליהם ושבר אותם. בהמשך, כשחיפשה המתלוננת את משקפיה, הכה אותה המבקש בראשה ובעיניה, ובעקבות כך נגרמו לה דימום מהאף ושטף דם. לאחר מכן, כשאותר המבקש על ידי המשטרה, ניסה לברוח מן השוטרים ולהתנגד למעצרו.

ג. כאמור, בית המשפט הרשיע את המבקש בכל המיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת דינו ציין בית המשפט, כי אף שמצא את עדותה המפורטת של המתלוננת מהימנה ביותר, נזהר שלא להסתמך עליה בלבד; זאת, כיון שהאירוע עצמו אירע בשעת לילה מאוחרת, וגם המבקש נתפס מספר שעות מאוחר יותר לתוך הלילה, ועל כן עולה חשש מסוים לטעות בזיהוי. לכן, ביסס בית המשפט את הכרעת דינו גם על חיזוקים נוספים, ובהם עדותה המהימנה והמפורטת של חברתה של המתלוננת, שהייתה עמה גם בעת האירוע וגם שעה שהמשטרה עצרה את המבקש; ומנגד, גרסתו הבעייתית של המבקש, אשר כבר בהודעתו ציין שהמתלוננת אתיופית אף מבלי שפרט זה נאמר לו, ובבית המשפט ובמשטרה הביא לכך סיבות סותרות. נוסף על כן ציין בית המשפט, כי גם בעובדה שהמבקש ברח מן המשטרה יש כדי להוסיף על חומר הראיות. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקש, לפיה השוטר שחקר אותו לא הבין אותו ושינה את דבריו, שכן ניכר מהודעותיו במשטרה, כי המבקש ניסה להגן על עצמו וענה תשובות סדירות.

ד. בית משפט השלום גזר על המבקש 9 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, חצי שנת מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ₪ ופיצוי למתלוננת בסך 3,500 ₪. בית המשפט סקר את תסקיר שירות המבחן, לפיו חי המבקש חיים נורמטיביים עובר לביצוע העבירה, וחרף הרשעתו עודנו רואה עצמו קרבן המקרה נושא ענייננו. על כן נמנע שירות המבחן מהמלצה בציינו, כי יחסו של המבקש לעבירה אינו מאפשר קשר טיפולי. בית המשפט שקל לחומרה את העובדה שהמבקש תקף עוברת אורח ללא סיבה ואת הנזק שנגרם לה, ובשל נפוצות התופעה קבע, כי יש להרתיע מפני עבירות מסוג זה. לקולה שקל בית המשפט לקולה את עברו הנקי של המבקש, את מעצרו למשך כחודש ימים ואת התנאים המגבילים בהם שהה תקופה ארוכה.

ה. ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום התקבל באופן חלקי, במובן זה שהכרעת הדין נותרה על כנה, אך עונשו הופחת לשבעה חודשי מאסר בפועל. אשר להכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי היא נקבעה על סמך תשתית ראייתית מבוססת. בית המשפט סקר את חומר הראיות עליו השתית בית משפט השלום את הרשעת המבקש וסיכם, כי ניכר שבית משפט השלום היה ער לבעייתיות בעדותה של המתלוננת, ועל כן השתית את הכרעת דינו גם על חיזוקים נוספים, אשר בכולם יחד יש כדי להצביע על כך שהמבקש אכן ביצע את העבירה בה הורשע. אשר לעונש ציין בית המשפט המחוזי, כי העונש שהשית בית משפט השלום אינו חורג לחומרה ממתחם הענישה הנוהג; אולם, כיון שהמבקש הופנה לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות – דבר שהיה בו, לדעת בית המשפט המחוזי, כדי ליצור ציפיה שעונשו ירוצה על דרך של עבודות שירות – יש מקום להקלה בעונש, אך לא לפטור ממאסר של ממש.

הבקשה

ו. הבקשה הוגשה כלפי שני חלקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע (ביום 2.5.11 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי, כדי לאפשר למבקש להשלים את נימוקי הבקשה). לא נעתרתי (ההחלטה מיום 17.5.11) למתן צו לאיכון סלולרי.

אשר להכרעת הדין נטען בעיקר לקיומם של שני מחדלי חקירה חמורים לכאורה: הראשון – נזק ראייתי, אשר נוצר מכך שהמשטרה לא ביקשה לתפוס את מצלמת האבטחה שהייתה במסעדה בה זוהה המבקש על-ידי המתלוננת וחברתה לאחר האירוע; במועד בו נתפסה המצלמה, כבר נמחקו ממנה התמונות שהיה בהן כדי להפריך, לטענת המבקש, את זיהויו על ידי המתלוננת וחברתה. השני הוא אי-בדיקת האליבי של המבקש, לפיו בזמן שהתבצעה העבירה לכאורה, ישב עם חבריו במסעדה בה נעצר לאחר מכן.

אשר לגזר הדין נטען, כי הפניית המבקש לממונה על עבודות השירות יצרה אצלו ציפיה סבירה לכך שהעונש שיושת עליו יהיה עונש של עבודות שירות. בנוסף נטען, כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל מספק לנסיבות שונות לקולה, בהן עברו הנקי, התסקיר שבו ביקש שירות המבחן להימנע ממאסר בפועל, התקופה שבה שהה במעצר, וכן אורח החיים הנורמטיבי שניהל המבקש עובר למעצרו. על כן נטען, כי הבקשה מעלה סוגיה אנושית-מצפונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי.

הכרעה

ז. לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. מקרה זה אינו בא בגדרם של אלה המצדיקים רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר ניתן בעניינים שיש בהם ייחוד משפטי או ציבורי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6805/10 ספדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). לא ראיתי כי יש בפנינו מקרה המעורר סוגיה אנושית-מצפונית שבשלה יש לחרוג מן הכלל. למבקש היו שני ימיו השיפוטיים, ויום שיפוטי שלישי אינו במקומו בנסיבות.

ח. אשר להכרעת הדין, המבקש עותר להידרש לנקודות עובדתיות שהוכרעו בבית משפט השלום ושבו ונבדקו בבית המשפט המחוזי. טענה בדבר מחדלי חקירה בוודאי עשויה להישמע מתאים, אך בית משפט השלום צבר את החיזוקים שמנה לעדות המתלוננת ומכלול התרשמותו, וקבע ממצאי עובדה, ועל כן אין במחדלים הנטענים כדי לשנות.

ט. אשר לעונש, בית המשפט המחוזי בערעור שקל את הנסיבות והחליט, כאמור, על הפחתה מסוימת מן העונש – לא עד כדי פטור מסורג ובריח, נוכח חומרת העבירה – וזאת בשל הציפיה המסוימת שנוצרה בעקבות הפניית המבקש אל מול הממונה על עבודות שירות. כך כנראה בעקבות תסקיר שירות המבחן, שכמדווח המליץ שלא לערב את המבקש עם אוכלוסיה עבריינית (ללא המלצה אחרת לגביו; הדבר אינו מוצא ביטויו בהחלטה להפניה לממונה מיום 12.4.10 שלא צורפה ואותה השגנו). איני רואה מקום להתערבות בהכרעה זו, שנשקלה באופן מוקפד וממוקד.

י. אכן, לעניין ההפניה לממונה על עבודות שירות, לא אלאה לחזור על דברי בע"פ 6294/05 חובב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] "מטבע הדברים כשמזמין בית המשפט חוות דעת לגבי נאשם מאת הממונה על עבודות שירות, יש בכך אינדיקציה לכיוון מסוים, וציפיה אנושית (גם אם לא – מכל וכל – אינטרס הסתמכות במובן המשפטי)", אף כי "אין בכך כדי לומר כי אין בית משפט יכול לשנות דעתו משעיין, או נפרשה לפניו תמונה מלאה יותר, כל עוד לא הכריע" (ראו גם דברי השופט דנציגר בע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], פסקה 10. חזרתי לכך בפרשת הייב, כלהלן:

"לשיטתי, ייטיבו בתי המשפט לנהוג אם יזמינו חוות דעת מן הממונה על עבודות שירות רק בשעה שיגיעו לכלל סברה מגובשת, כי אם תהא חוות הדעת חיובית אכן יגזרו עונש שירוצה בעבודות שירות. אכן, במובן המשפטי כשלעצמו, ולא כל שכן אם מטעים בית המשפט כי אינו קובע מסמרות בהזמנת חוות הדעת כפי שאירע בנידון דידן, אין פגם בהחלטה. ברי גם, כי אם סבר בית המשפט מתחילה כי יטיל עבודות שירות אך נפרסו לפניו בהמשך מטעם זה או אחר פרטים מלאים יותר – בידו לשנות דעתו, כפי שגם ציינתי בעניין חובב. ואולם, דווקא בגלל אותה 'אינדיקציה לכיוון מסוים, וציפיה אנושית (גם אם לא – מכל וכל – אינטרס הסתמכות במובן המשפטי)' (עניין חובב), דרך המלך צריכה להיות זו: שמיעת הטיעונים לעונש, עיון בתסקיר שירות המבחן ככל שהוזמן, ורק אז – משנתגבשה ביסודה דעתו של בית המשפט שיש מקום לעבודות שירות, אחד משני אלה: גזירת הדין תוך הפניה לממונה על עבודות שירות או הפניה לממונה עובר לגזירת הדין. בכך נמנעים עגמת הנפש, וגם ערעורים הנאחזים באותה ציפיה. וכמאמר תינוק (ילד) חכם שנשאל על-ידי התנא רבי יהושע בן חנניה (בבלי עירובין נ"ג, ב') על פרשת דרכים 'באיזה דרך נלך לעיר', והשיב 'זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה', קרי, יש דרך הנראית כקצרה והיא במהות ארוכה, ויש להיפך, נראית כארוכה ובמהות קצרה היא. על כן ראוי שיאחז בית המשפט בדרך שהיא "ארוכה וקצרה", ותהא זו דרך המלך, ואידך זיל גמור".

יא. ואכן נראה לי להטעים כי כך ראוי שינהגו בתי המשפט: אחריותם גדולה, ורגישות גם לעבריינים העוברים עבירות בזויות היא חלק ממלאכתם. הדברים מעוגנים גם בשכל הישר: יישלח אדם לממונה על עבודות שירות אך אם סבור בית המשפט כי יש סיכוי ממשי לריצוי כזה, שאילולא כן אין מנוס ממפח נפש מיותר, שלא לדבר על ערעורים ורוב התדיינות.

יב. אוסיף בחתימה, כי נוכח האמור בתסקיר כנמסר, ורצון שירות המבחן למנוע מן המבקש התערבות בין עבריינים והשפעה לא טובה, חזקה על שירות בתי הסוהר שישבץ את המבקש במקום שלא יהא חשוף בו יתר על המידה להשפעות לא טובות. אני גם מקוה, כי פרשה זו תהא בחינת מעידה חד פעמית, והמבקש ישוב לאורח חיים נורמטיבי כמו עד הנה.

יג. בנתון לאמור איני נעתר לבקשה, וממילא בטל גם עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 2.5.11. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום י' בסיון תשע"א (12.6.11) עד השעה 1000 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. תנאי שחרור קיימים (לרבות עיכוב יציאה) יעמדו בעינם עד להתייצבות.

ניתנה היום, כ"ב באייר התשע"א (26.5.2011).‏

א' רובינשטיין

ש ו פ ט